יום חמישי, 5 באוקטובר 2017

על תופעת הליצנים המפחידים והאלימים


בשבועות האחרונים מדינת ישראל הצטרפה לצערי לטרנד של ליצנים מעוררי אימה מפחידים ואלימים. כמי שאוהב ליצנות וחוקר אותה אתייחס לכך בפוסט הבא.
ליצנות סאטירה ואימה
חוקר התאטרון אריה זקס כתב פעם "כשהליצן נעלם מגיע קפקא", כלומר הוא קישר בין היעלמותו של הליצן הקלאסי לבין התחזקות האימה והאימה האורבנית. אני סבור שהוא מאוד צדק. כדי להבין אמירה זו יש לשים לב שהאימה והליצנות עוסקות לעיתים קרובות באותם חומרים, פחדים או מצוקות מודעות ותת מודעות. ניתן לתת כדוגמא שני סרטים שנעשו בסוף שנות ה20 של המאה הקודמת. "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין ו"מטרופוליס" של פריץ לאנג. שניהם עוסקים בדיכוי פועלים. יש בהם סצינות שממש מזכירות אחת את השנייה ויזואלית. אך בעוד סרטו של צ'אפלין משעשע לצד היותו נוקב, סרטו של לאנג מעורר אימה ומדכא.
 דוגמה נוספת: סרטי פרנקנשיין אחד מסיפורי האימה שהם הסיוט המודרני, אדם שעם קדמה טכנולוגית מייצר אדם-מפלצת מטורפת שיוצאת למסע נקם. אימה צרופה, פחד סמוי עמוק מאוד, המתמצת את החשש מהמעבר לעידן המודרני. אך כאשר מל ברוקס מטפל בסיפור הזה בסרטו "פרנקנשטיין הצעיר" הסיפור משעשע למדי.
דוגמא נוספת- עיר שנכלאת בתוך בועה. לכולנו יש פחד ממצב אפוקליפטי בו בני אדם משתגעים כתוצאה מלחץ, סטיבן קינג יצר מזה סדרת טלויזיה כל כך אפלה עד שהיא קשה לצפייה. הסימפסונים עשו מזה סרט סאטירי נוקב למדי, אך יחד עם זאת משעשע.
לבני אדם יש פחדים, יש דחפים מעוררי אימה, חלקם קשורים בקשר ישיר לאורבניות ולניכור שבו מתאפיינות הערים הגדולות, או קשור לחששות שמביאה עימה הטכנולוגיה.
 הליצן מפיג את הפחדים הללו, מתייחס אליהם, אך מלמד אותנו שניתן לחיות איתם. מהו הסרט מפלצות בע"מ אם לא סיפור שמלמד ילדים לחיות עם המפלצות אותן הם מדמיינים. הליצן לא מבטל את הפחד. הוא אומר, נכון הפחד שם, אבל אפשר לחיות איתו אם לא נותנים לא לצמוח מעל ומעבר.
לעומתו איש סיפורי האימה מזיע מהפחד, מעצים אותו.
הזיה
גם סיפורי האימה וגם קומדיות משובחות הן הזיה שמתכתבת עם התת מודע. צ'ארלי צ'אפלין בנה את סרטו האנטי מלחמתי על מלחמת העולם הראשונה "החטף שיק" כסוג של הזיה אופטימית, כנ"ל באסטר קיטון בסרטו "שרלוק הצעיר" זו הזייה שמתכתבת עם התת מודע האפל והמפחיד ומרגיעה אותו. בעוד שסרטי אימה שגם הם סוג של הזיה כמו רבים מספריו של סטיבן קינג, מעצימים את הפחד.
ביקורתיות
העולם המודרני ביקורתי, תובעני, קשה לו לקבל דמויות של שלומיאלים ולא יוצלחים. שוב דוגמה כפולה. ילדים גדלים בביקורת, בסיווגים מיונים ותיוגים מגיל צעיר מאוד. פינק פלויד בסרטם "החומה" הפכו את הלחץ של התלמיד לאימה, ישנה שם סצנה מזעזעת בה תלמידים נטחנים במטחנת בשר. לעומתם "קפטן תחתונים" מציג שני גיבורים שתוייגו על ידי המנהל בכל תווית אפשרית, הם דחויים ולא רצויים, אך הוא הופך זאת לסאטירה מטורפת ומשעשעת למדי.
וכך אנו עדים לתופעה בה במקום שהליצן יהיה מפיג הפחדים הלאומי הוא הופך לדמות מעוררת אימה.
כוחות החיים
כריסטופר בוקר בספרו המצוין the seven basic plots   כתב שהרעיון הבסיסי של הקומדיה הוא התגברות כוחות החיים, לכן רבות מהקומדיות הקלאסיות כגון הקמצן של מולייר או קומדיה של טעויות של שייקספיר הינן קומדיות רומנטיות המסתיימות בחתונה והקמת משפחה- כלומר המשכיות החיים.
ליצנים באופן מסורתי הינם אנשים אוהבי חיים. שימו לב לסצנה ב"אורות הכרך" בה צ'אפלין מציל את המליונר שאיבד טעם לחייו מהתאבדות ואומר לו "מחר תזרח השמש מחר יצייצו הציפורים" שלא לדבר על "אורות הבמה" של צ'אפלין שכולו בנוי על הרעיון הזה.
תמימות
בהרבה מקרים הליצן או הבדחן הוא דמות שמקבלת את החיים וקשייהם בתמימות והשלמה. בדיוק כמו התם בסיפור "החכם והתם" של רבי נחמן מברסלב. שהוא שמח בחלקו בצורה קיצונית. ובכלל דמות היהודי הכפרי בסיפורי הבעל שם טוב שהתגלגלה לדמותו של טוביה החולב של "שלום עליכם." אין ספק שזהו סוד קסמו של טוביה, קבלת ייסורים, השלמה וכן, גם אמונה. דמויות כאלו זכו למקום של כבוד בקולנוע במיוחד בקומדיות הרומנטיות של פרנק קפרה ובראשן "מר דידס הולך העירה" והחידוש שאדם סנדלר עשה לסיפור "מר דידס". זהו סיפור שבו איש פשוט זוכה בעושר אגדי ובעצם טוען שהוא בכלל לא זקוק לכל כך הרבה כסף כדי להיות מאושר. בסרט המקורי הוא מחלק תשעים אחוז מהונו לצדקה ואז משפחת המוריש טוענת שהוא לא שפוי. דמות דומה שמקבלת את מצבה הלא קל באהבה הוא הדמות של "פלה" בסרטו המצוין של ג'רי לואיס "סינדרפלה" גרסה הפוכה של סינדרלה. יש שם נאום של הפיה של פלה (גם הוא גבר כמובן) הוא אומר, אנחנו נתקן את סיפור סינדרלה. בסיפור המוכר הנסיכה והנסיך מושלמים, אצלנו ניקח אותך איש מלא חסרונות ונגרום לך להצליח למרות חסרונותיך. שוב מזכיר את רבי נחמן מברסלב ואת סיפורו מנורת החסרונות בו אנשים מתרחקים מאמן שיצר מנורה המזכירה את חסרונותיהם- הסיפור הינו ביקורת על אנשים שלא מסוגלים לחיות עם חיסרון. הסופר הרמן ווק רצה פעם להסביר מיהו הרבי מיליובאוויטש אז הוא אמר שאם היו מודיעים שבעוד שבועיים העולם יוצף במים כולם היו נכנסים להיסטריה ואילו הרבי מליובאוויטש היה אומר "ובכן יש לנו שבועיים ללמוד איך לחיות מתחת למים" אצל הרבי זה היה מוטו, בעיה, חיסרון, פחד, הוא מקפצה, לא נקודת שבירה.
הצעה מעשית
לפרנסתי אני עובד כמורה לתלמידים מחוננים. אני מכיר היטב את ההישגיות, התובענות והספקנות של העולם המודרני. יש לכל אלו יתרונות בהחלט, השאיפה למצויינות היא טובה. יחד עם זאת כל התכונות הללו זקוקות לאיזונים. מערכת שיש בה רק חינוך להישגיות היא דורסנית. תלמידים בימינו לא מכירים דמויות כאלו תמימות ושמחות בחלקן. כיום תמימות וקבלת המציאות כמו שהיא עם חסרונותיה, נחשבות לתכונות הודיות- השייכות לדתות המזרח הרחוק. זה אבסורד, היהדות הרי מלאה מזה. מי שרד בזכות אמונה והומור של אנשים קשי יום אם לא העם היהודי? לא מקרי שכל כך הרבה ענקי קומדיה הם יהודים (האחים מרקס, ג'רי לואיס, ג'רי סיינפלד, דני קיי, מל ברוקס, ארקדי רייקין ועוד ועוד). אני סבור שיש לשלב את עקרונות הליצנות בתוכנית הלימודים. פאץ' אדמס רתם את כוחה של הליצנות לתוך מערכת הבריאות, אני סבור שצריך לרתום את כוחה של הליצנות לתוך מערכת החינוך.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שני, 4 בספטמבר 2017

התאטרון הדתי עולה כיתה- על ההצגה שלום עולמים

בס"ד   
אתמול הוזמנתי להצגת הבכורה של ההצגה "שלום עולמים" של תאטרון אספקלריא, המבוססת על סיפור של ש"י עגנון. אז קודם כל רוצו לראות, הצגה מצוינת. המשחק של כל השחקנים מצוין ושל התפקיד הראשי יונתן פז בוגנים מדהים בעוצמתו. אין ספק שהתאטרון הדתי עלה כיתה או ליגה. מדובר על הפקה מוקפדת, כוריאוגרפיה מצוינת, תפאורה מינימליסטית אך יפה ותאורה ומדויקת.
 ידידי השחקן יואב עמיר מציין שכשחקן בהחלט הרגיש את עליית המדרגה הזו, במשחק, בכמות החזרות במוזיקה, בכוריאוגרפיה ובשירים.
הסיפור והמשל
הסיפור אינו סיפור עגנוני טיפוסי. יש בו אמנם את הפיוטיות של עגנון, שהמחזאית הצליחה לשמרה יפה, אך גם פארסה סאטירית שאינה אופיינית לעגנון בדרך כלל. (ומאוד אופיינית לשלום עליכם)
 הסיפור מספר על עיירה דמיונית בה לא ירד גשם והאנשים רעבים. פרנסי העיירה מחולקים לשתי קבוצות, גלויי הראש וכסויי הראש. כסויי הראש מאופיינים בקטנוניות ובפלגנות בינהם "מי שלא הולך עם כובע עם סרט סופו ללכת לסרט בלי כובע" אומר אחד מכסויי הראש, לקול צחוקי הקהל. גלויי הראש מאופיינים בנהנתנות, הם עסוקים באיכות הקפה שלהם עד צוואר. בהמשך אחד מפשוטי העם שאינו לא מכסויי הראש ולא מגלויי הראש, קץ במצב, הוא עג עוגה כמעשה חוני המעגל ומבטיח לא לצאת ממנה עד שירד גשם. עסקני הציבור נבהלים ממעשהו, מכך שפשוט עם מגלה מנהיגות, הם מתאחדים כנגדו באחדות מפתיעה ומשהוא מצליח להביא את הגשם הם ממציאים פתרון- כיסוי שיחצוץ בין הגשם משמיים לעירם.
אני סבור שהנמשל הוא מאוד ברוח הרב קוק. הנביא הוא גם מחובר לשמיים וגם מחובר לעם, הוא אינו מכסויי הראש ואינו מגלויי הראש. התקופה תקופת מצוקה של טרום הציונות. פוגרומים, תנועת ההשכלה, ההסתגרות הגוברת והולכת של החרדים מאידך, וכולם שמים כיסוי בפני הגשם- מהו הגשם משמיים? הברכה השמיימית לחזרה לארץ והקמה של בית הוגן ומכבד לכל יהודי. מפתיע שמחזאית שאינה דתייה העבירה בצורה מדוייקת כל כך את רוחו של הרב קוק- ואולי ברוח המחזה זה בעצם לא מפתיע.
פינת הפספוס הקטן.
דעתי כאמור חיובית מאוד על ההצגה, אני מרשה לעצמי להצביע על פספוס קטן לטעמי. האלגוריה מעט מורכבת ומי שאינו רגיל בשפה האלגורית עלול להתקשות בהבנתה. הבעיות הן היסטוריות, ועוסקות בתקופת ראשית הציונות. מעט קשה לעשות סאטירה היסטורית. סאטירה היא מדיום של ההווה. אני סבור שהיה מקום לקשר ברמיזות קטנות לבעיות הפוליטיות של היום. (סיגרים? רייטינג? נראות בתקשורת?) כמו כן, בהחלט היו רגעים שהקהל צחק, ובכל זאת אני סבור שהיה מקום לעוד קצת אלמנטים קומיים במחזה. אם כבר הולכים על סיפור עגנוני שהוא קרוב ברוחו ל"שלום עליכם" הגאון הקומי של עליבות והוד המשמשות בערבוביא בשטעטל היהודי, אז יש לתת עוד מהאלמנטים הקומיים. שלום עליכם הושפע מאוד מגוגול, הסאטירות שלו ושל גוגול מורו מאוד מצחיקות במובן הפשוט של המילה להצחיק.
הצד הכלכלי
אני השתדלתי להדחיק את המחשבות הללו, אבל יואב העלה את זה, אז אני כותב על כך. ההצגה הזו היא בלתי כלכלית בעליל. אני סבור שטוב עשה חגי לובר מנכ"ל אספקלריא שהרשה לעצמו הצגה איכותית אף שאין לה היתכנות כלכלית, מכיוון שהוא ממתג את עצמו ובצדק בליגה של הגדולים. שרת התרבות מירי רגב לטיפולך! את אומרת כל הזמן שצריך לתת תמיכה גם למגזרים רחבים אז קדימה. ועוד שיעור קטן לשרה רגב. ההצגה היא אמנם דתית, שלא לומר מגזרית. יחד עם זאת יש בה שיתוף פעולה יפה וכנה עם מיטב היוצרים של "תל אביב". הם הקשיבו לצרכים ולרצונות של חגי לובר והוא הקשיב להם. ככה מביאים קולות חדשים, לא בצעקות והתלהמויות.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי שגם הוא שטעטלי וגם הוא קומי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא



יום שני, 21 באוגוסט 2017

הליצן האחרון של אמריקה- על ג'רי לואיס


היום נפטר אחד מענקי הקומדיה של כל הזמנים, אדם שניתן להעמידו בשורה אחת עם צ'ארלי צ'אפלין באסטר קיטון לורל והארדי ושאר הקלאסיקנים. הקומיקאי השחקן ובמאי הקומדיות היהודי ג'רי לואיס. בפוסט זה אתייחס לייחודו המקצועי של לואיס ולהיותו סוף של תקופה
הליצן האחרון של אמריקה
אחד הסרטים התיעודיים על לואיס נקרא "הליצן האחרון של אמריקה" זהו תיאור מדוייק. מה הפך את לואיס לליצן שמזכיר את ליצני הקרקס והוודביל? ראשית מבחינה ביוגרפית לואיס ינק מהוודביל אותם מופעי "הכל כלול" שהיו מקובלים בארה"ב בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. הוריו של לואיס היו מופיעים במופעי זמר ובידור, אביו של לואיס כבנו של רב נהג להופיע בעיקר בפני יהודים בבתי מלון "יהודיים". לואיס מעיד עליו ככשרון גדול ו"שלמד ממנו הכל, במיוחד לרקוד" (עוד נדבר על הריקוד)
אחד המאפיינים הבסיסיים של ליצני קרקס הוא הפיכת פעולות יומיומיות לגרוטסקיות. אחד הסרטים הידועים ביותר של לואיס נקרא "נער המעלית" שם ישנן סצנות ליצניות רבות למשל הסצנה בה לואיס מסתבך עם גיהוץ מכנסיים עד שהופך אותן לקשות כמו קרש. או הסצנה "בנער השליחויות"  בה הוא מסתבך מאוד עם העברת כמה חבילות או מכירת כמה סוכריות.
העברת הלפיד
בנער המעלית ישנה סצנה סוריאליסטית ומאוד מעניינת. למלון בו עובד נער המעלית השלומיאל "סטנלי" נכנס סטנלי לורל מלורל והארדי. (שחקן בדמותו) סטנלי הארדי מביט בסטנלי החדש והולך. אני סבור שסצנה זו באה לבטא את תפישתו של לואיס את עצמו כממשיך ישיר של לורל והארדי, גם כאמן של סלפסטיק ההומור הפיזי של נפילות, החלקות וכדומה שגרם ללואיס בעיות גב, אבל גם כליצן "הובו"
מהו ליצן "הובו"
הובו הוא אחד מטיפוסי הליצן בקרקס שקיבל מקום של כבוד בעיקר בקרקס האמריקני. ההובו הוא סוג של נווד שלא מסתדר במקומות עבודה, תמיד נכשל ומחליף עבודות בקצב מהיר. כזה הוא הנווד של צ'אפלין וכמוהו היו עוד לפניו בקרקס וכאלה הם לורל והארדי שתמיד יחרבו כל עבודה שיקבלו, החל מהובלת פסנתר וכלה בעובדי משרד השריף. לואיס שכלל את דמות ההובו עם סצנות סלפסטיק מטורפות של כשלון מתמשך. הוא היה איש מכירות, נער מעלית, נער שליחויות, נהג, מוסכניק ומה לא? מהו סוד קסמו של "ההובו"? אולי שיקוף של פחד סמוי להיכשל במקום העבודה? אולי שחרור לחץ מציפיות החברה מכולנו להצליח בעבודה. בכל אופן לואיס הביא את ליצן ההובו לגבהים חדשים.
סינדרפלה וספונטניות
לואיס הכין את סרט הדגל שלו "סינדרפלה" סרט שבו הוא הפך את סיפור סינדרלה והגבר הוא האנדרדוג שמנוצל על ידי אחיו. בסרט זה יש תובנה מופלאה שלואיס מעביר לקהל כאשר הוא שם אותה בפיו של "פיה הטוב" (פיה ממין זכר כמובן) הוא אומר כך "אנחנו נתקן את סיפור סינדרלה. סיפור סינדרלה מציג שלימות, הנסיכה זכתה בנסיך מושלם והם חיו באושר ובעושר. ומה יעשו נשים שבעליהן לא מושלמים? אנחנו ניקח אותך כמו שאתה שלומיאל מלא חסרונות ובכל זאת הנסיכה תהיה מאושרת. שאנשים ונשים ילמדו לחיות עם חסרונות"
זה כל כך ליצני זה כל כך נכון לחיים בכלל. במקום שחסרונותיך יהיו אימה מבחינתך, למד לחיות איתם ולהמשיך לחייך. היה חשוב ללואיס שהסרט יצא לחג המולד בחורף, (התאריך היותר מכובד וטוב להשקה) זה היה סרט מוקפד מאוד. בסרט זה לואיס מראה את יכולות הריקוד שלו ואת יכולתו לעשות פארודיה על יכולות הריקוד שלו עצמו. אמנות ממש- הסצנה בה הוא מזמין את הנסיכה בנשף לרקוד.
אולפני פארמונט לחצו שהסרט יצא מיד, אז לואיס אמר להם "שימו אותי בבית מלון ואני מכין לכם סרט קיץ תוך 3 שבועות." לואיס הכיר היטב את בתי המלון וההווי של העובדים בהם, הוא גדל בהם בנדודיו עם הוריו. התוצאה הייתה שהוא הכין סרט ללא תסריט, סרט ספונטני שכולו אוסף של גאגים ליצניים קומיים ובעיניי הוא אחד הטובים שלו אם לא הטוב שבהם. עבודה ספונטנית, להעמיד סיטואציה קומית עד שהיא מספיק מצחיקה, הייתה שיטת העבודה גם של צ'אפלין וגם של באסטר קיטון- קיטון אף התקשה להתרגל לעבודה עם תסריט מסודר. לואיס היה האחרון שהרשה לעצמו לעבוד כך שלושים שנה אחריהם.
ארגז הכלים הקומי
הליצנות הקרקסית וליצנות הוודביל הייתה מופע לכל המשפחה ולכן התרחקה מהומור פרובוקטיבי ועברה לשנינות ואמצעים קומיים מגוונים. ארגז הכלים של לואיס עשיר במיוחד. הגזמות לצניות (הסצנה בתכשיטי המשפחה בה המאפיונר מפיל המון כלי נשק מכיס חליפתו) דמות נווד, ערבוב בין תקופות זמן (יש לו סרט בו חייזר מגיע לכדור הארץ ובטוח שהוא נמצא במלחמת האזרחים) שלימזליות, הומור של אדיוטים, פנטומימה, ריקוד פארודי, טיימינג (כמו בסצנה המופלאה בחדר הכושר ב"פרופסור המטורף"), הומור של שקרים וסודות (הפרופסור המטורף) הפתעות מטורפות (כמו הסצנה בתכשיטי המשפחה בה הטייס מתבקש להנמיך את המוסיקה ואז מגלים שיש לו תזמורת שמתחבאת בתוך תא קטן), גיבור קומי שלא מדבר (נער המעלית) ועוד ועוד מניתי באמת רק חלק קטן- תראו לי היום קומיקאי עם כאלה יכולות מגוונות.
אז מה קרה?
פתאום בשנות השישים הקהל האמריקני לא אהב עוד את הסגנון של לואיס (שהמשיך להיות פופולארי מאוד בצרפת שיודעת להעריך ליצנות קלאסית.) הקהל האמריקני היה סבור שההומור של לואיס תמים מידי. האם סוג ההומור הזה עבר מן העולם? אני סבור שלא, הוא פשט עבר לסרטי האנימציה הממוחשבת דמויות כמו פלינט מגשם של פלאפל, גרו, פרופסור מפריו והמיניונים "מגנוב על הירח" וכיוצא בהם הן בהחלט דמויות לואיסיות.
כמו הבדחנים בתלמוד שנתפשים כאנשים שבאים לעשות טוב לאנשים –משמחים את הבריות ומשכינים שלום- כזה היה לואיס. אחרי דעיכתו בקולנוע הוא המציא את עצמו מחדש בטלוויזיה והתמחה ב"שירותרומים" למינהם והתרים סכומי עתק לצדקה. ואף השתתף פעם אחת בשירותרום שלנו בישראל.
אני סבור שליצן-בדחן מהסוג של לואיס חסר מאוד כיום.

יהי זכרו ברוך. זה הקטע שהוא ביצע בשירותרום אצלנו

מזכיר לכם להתעניין בספרי  ז'בוטינקי פינת רבי עקיבא
פוסט נוסף על לואיס ניתן למצוא באתר ילדי הקומדיה ג'רי לואיס באתר ילדי הקומדיה



יום שני, 5 ביוני 2017

ממולייר ועד אדם סנדלר על קומדיות שקרים

שקרים וצביעות הם חומרי גלם מצויינים לקומדיה. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של הקומדיה הוא כפי שכתבתי בפוסטים קודמים,עיקרון הפער. שקרים וצביעות מספקים זאת בשפע. פער בין המציאות לבין איך שמציגים אותה לזולת, פער בין מה שאני חושב למה שאני אומר וכן הלאה.
כבר בקומדיות הרומיות כגון "החייל הרברבן" של פלאוטוס ודומיהן השקר והתחבולה היה מוטיב מרכזי. מזמינים את החייל הרברבן לבית מסויים מציגים זאת לטובתו וזו אינה אלא מלכודת שהקהל מודע לה היטב מראש. משם התגלגלו עלילות דומות לקומדיה דל ארטה בה המשרתים משקרים ומערימים על הזקנים המפריעים לחתונתם של הצעירים.
כשם שעוגת קצפת המונחת על השולחן בקומדית סלפסטיק גורמת לציפייה מתי כבר היא תושלך על פרצופו של מישהו, כך שקר בקומדיה גורם לציפייה מתי כבר יתפוצץ.

שקרים אצל גוגול ומולייר
מי שללא ספק הביא את קומדיות השקרים לשיא של הצחקה וסאטירה, הוא הסאטיריקן הרוסי בן  המאה ה19 ניקולאי גוגול. בספרו "נפשות מתות"  גיבור הספר הוא קומבינטור בלתי נלאה העובר בין אחוזות כפריות ומבקש לרכוש את הנפשות המתות של הצמיתים. מה שמתברר בהמשך כנסיון הונאה מתוחכם ונפתול שנידון בסופו של דבר לכישלון, וכן המחזה המבריק שלו שעובד לסרט בביצוע נפלא של דני קיי "המפקח הכללי" שם יש שילוב בין קומדיה של טעויות לקומדיה של שקרים. המפקח הכללי אמור להגיע לביקורת בעיירה רוסית מנומנמת, כמובן שכל אנשי מועצת העיר הם חבורת מושחתים, אלא שברגע שהמפקח הכללי  מגיע מציגים חזות של הכל תקין, פער עצום בין המציאות לבין איך שמציגים אותה. זו קומדיה שבה כולם משקרים לכולם עד הגעתו הבלתי נמנעת של המפקח האמיתי.
מולייר השתמש בטכניקת השקרים במחזהו "החולה המדומה" שם היפוכונדר משקר לכולם שהוא מת על מנת לראות מי אהב אותו באמת. השקר חושף אמיתות חבויות.

שתי תבניות
ניתן לומר שישנן שתי תבניות לקומדיות שקרים, קומדיות שבהן השקר מתגלה והגיבור שהוא טוב במהותו אלא שנגרר לשקר מגיע למקום טוב יותר. זה מה שקורה במפקח הכללי ג'ורג'י נגרר לשקר בלית ברירה בגלל קבלת הפנים הבעייתית לאורחים, גם הוא מצפה ומסייע בסופו של דבר לחשיפת האמת. בשלב הזה כל אחד מגיע למקום הראוי לו, ראשי העיר המושחתים מועברים מתפקידם, וההלך התמים וטוב הלב מקבל את משרת ראש העיר.
תבנית שנייה היא סיפורי נוכלים שבהם אנו מצפים מתי כבר ייתפס הנוכל ויבוא על עונשו, או לחלופין יתחרט וישנה את דרכיו. כאלו היו מחזותיו של בן ג'ונסון בן דורו של שייקספיר. בקומדיה "וולפן" אנו פוגשים דמות של נוכל שעושה את עצמו חולה מסוכן על מנת לקבל מתנות מחנפנים המעוניינים בירושה, בסופו של דבר השקר מתגלה והגיבור נידון לבזיון. דוגמא מודרנית  לתבנית זו ניתן למצוא בסרט "מוות לסמוצ'י" עם רובין ויליאמס בו אנו רואים קומיקאי שלא משלים עם אובדן התהילה, מייצר מסכת שלימה של שקרים עד שנתפס, מבוזה ובסופו של דבר גם משנה את דרכיו.
בשתי התבניות יש מוטיב של טהרה. המציאות מזוהמת בשקרים וצביעות השקר מטהר את המציאות ומביא את הטובים או הנרדפים למקום טוב יותר, או מעניש שקרנים פתולוגיים.

קומדיות שקרים בעידן המודרני
קומדיות השקרים הישראלית המפורסמת ביותר היא  "האח של דריקס" בו חייל דתי (טל פרידמן) שסובל מהתקפות מעמיד פנים שהוא אח של כוכב כדורגל, עד הפיצוץ הצפוי מראש. בארצות הברית נעשו אין סוף קומדיות שקרים, אציין את הפרופסור המטורף" של ג'רי לואיס בה כימאי מכוער ודחוי מצליח ליצור לעצמו דמות שקרית של מצליחן יהיר עד הפיצוץ שבו מתגלה זהותו האמתית. "מר דידס" של אדם סנלדר שהיא עיבוד לסרט של פרנק קפרה "מר דידס הולך העירה." כקומדיית שקרים מוצלחת. וכן את "גברת דאוטפייר" של רובין ויליאמס בה גרוש שנאסר עליו לראות את ילדיו מתחפש לאומנת עד הפיצוץ הבלתי נמנע.

 שקרים ביהדות
נאמר בתורה "מדבר שקר תרחק" אך גם ביהדות יש שימוש מושכל ואף בעל גוון קומי בשקר. על אהרן הכהן מסופר שכאשר היה רואה שני אנשים מסוכסכים היה ניגש לכל אחד "ומשקר" לו שחברו אמר שהוא ממש משתוקק להשלים וכך היה משכין בינהם שלום, כאשר היה רואה אדם חוטא היה מאיר לו פנים, הרשע היה מרגיש מצוקה שהכהן הגדול מאיר לו פנים, הפער בין התנהגותו לקירוביו של הרב היה גורם לו לשנות את דרכיו.

גם בתבנית הנוכל שמוענש ישנם  סיפורים  רבים בתלמודים ובמדרשים. למשל הסיפור עם השופט שהיה לוקח שוחד. רצו אח ואחות לחשוף את מעשיו. ניגשו אליו לדין האח נתן לו כשוחד מנורה והאחות נתנה לו כשוחד חמור. התחיל לדון. אמר לו האח "יאיר אורך" על מנת להזכיר לו את השוחד. אך הוא הצדיק את האחות דווקא. ענתה האחות ואמרה "בא החמור ובעט במנורה"

כעת כשכתבתי את הפוסט שמתי לב שבספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא השתמשתי לא מעט בטכניקה של קומדיית שקרים. אתם מוזמנים לקרוא.

יום שבת, 25 בפברואר 2017

מחלם ועד חממה על ערי החכמים בפולקלור העולמי

בס"ד  
זו מסורת של מאות שנים. סיפורי "ערי חכמים" נפוצים כמעט בכל עם. לנו היו חכמי חלם המפורסמים, בגרמניה היו חכמי שילדבורג, באנגליה ואירלנד חכמי גותהאם, במדינות ערב חכמי חממה וכן הלאה. אין כמעט עם שאין לו עיר "חכמים" משלו. מעבר לעובדה שהסיפורים הללו משעשעים, ישנה עוד סיבה לתפוצה הרחבה מאוד של סיפורי "חכמים" שכאלה. חכמה וסכלות, שפיות ושיגעון הם מושגים יחסיים, כפי שעולה מסיפורו של רבי נחמן מברסלב.
תבואת השיגעון
 "תבואת השיגעון" המלך חלם שכל מי שיאכל מתבואת השנה ישתגע. אומר היועץ למלך מה הבעייה אם כן? לנו יש שקים שמורים משנה שעברה. עונה המלך ליועץ לא הבנת, אם כולם ישתגעו ואנחנו לא, אזי אנחנו נהיה המשוגעים בעינהם. שואל היועץ מה עושים? עונה לו המלך- נאכל, ונשתגע עם כולם, אבל נשרטט איקס על המצח על מנת שכאשר ניתקל אחד בשני לפחות ניזכר שאנחנו משוגעים. יש לסיפור נפלא זה הרבה עומק, "עץ הדעת חיטה היה" אמרו חז"ל. העולם שאחרי החטא לוקה בשיגעון קולקטיבי לפי הבנתו של רבי נחמן (קנאה, השוואה, ראייה משוחדת של המציאות שסביבנו ועוד) מי שאין לו מכל אלו נחשב למשוגע (הצדיק). אך מעבר לכל המסרים היפים והעמוקים שבסיפור "תבואת השיגעון" נמצאנו למדים שהשפיות והשיגעון יחסיים הם.
סיפור אנגלי על טיפשים וטיפשים יותר
סיפור אנגלי עממי ממחיש את יחסיותם של חכמה וסכלות. בחור ובחורה היו נפגשים בבית הוריה של הבחורה לקראת חתונתם. אמר אבי הבחורה, רדי בבקשה למרתף ותביאי קצת בירה לאורח. ירדה הנערה ופתחה את ברז חבית הבירה. אז ראתה גרזן ענק שנעוץ בקורה שמעליה. חשבה לעצמה הנערה: אם אתחתן עם הבחור וייוולד לנו ילד וגם הוא ירד למרתף להביא בירה, והגרזן יפגע בו ויהרגנו. כמה נורא זה יהיה. ישבה הנערה ובכתה והבירה זורמת על הרצפה. ירדה אימה לראות מה קורה, ראתה את ביתה יושבת ובוכה, שאלה אותה מה קרה ביתי? אמרה לה הבת, אם אתחתן עם הבחור וייולד לנו בן, והוא ירד למרתף להביא בירה והגרזן ייפול עליו, כמה נורא זה יהיה. אמרה האם צודקת את ביתי, זה באמת יהיה נורא. ישבה ובכתה ביחד עם ביתה. ירד האב לראות מדוע התמהמהו האם והבת. אמרו לו אם הבת תתחתן עם הבחור וייוולד בן וכו' אמר האב זה אכן נורא, ישב ובכה איתן. ירד החתן המיועד, שאל מה קרה אמרו לו אם ייוולד לכם בן וירד להביא בירה וייפול עליו הגרזן כמה נורא זה יהיה. שלף החתן את הגרזן מהקורה והניחו על הרצפה. אמר: כמה שאתם טיפשים. לא אתחתן עם בתכם עד שאמצא שלושה טיפשים גדולים מכם.
 יצא לנדודיו.
והנה הוא רואה אישה זקנה מנסה להעלות פרה על הגג. שאל אותה: מדוע את מנסה להעלות את הפרה על הגג. אמרה לו האישה. על הגג צמחו עשבים, אני רוצה שהפרה תאכל אותם ותשמין. אמר לה החתן, ומדוע לא תורידי את העשבים לפרה? הזקנה לא הקשיבה לו היא קשרה את עצמה לפרה בחבל,  כדי שזו לא תיפול, השחילה את החבל דרך הארובה והתחילה להעלות את הפרה על סולם רחב. בשלב כלשהו הפרה מעדה, החבל נמתח הפרה נפלה והחבל הרים את האישה היישר לתוך הארובה. רשם לעצמו הבחור בפנקסו "טיפשה אחת יותר גדולה מכלתי, אביה ואימה". בדרך לן במלון צפוף. היה לו שותף חביב לחדר. בבוקר השותף תלה את מכנסיו על ידית הדלת ואמר בכעס: "איזו המצאה מטופשת המכנסיים, אני מנסה כבר שעה לקפוץ לתוכם ולא מצליח. צחק הבחור והראה לאיש כיצד לובשים מכנסיים. האיש ההמום הודה לו מאוד ואמר שפתר לו מצוקה של שנים רבות. סימן הבחור בפנקסו "מטומטם שני יותר מכלתי, אביה ואימה" המשיך ללכת ובערב ראה קבוצה של כפריים חמושים בקלשונים צפופים על יד בריכה. שאל אותם מה קרה, אמרו לו "הלבנה נפלה לתוך הבריכה, אנו מנסים לשלותה" הוציא את פנקסו בשמחה ורשם "הרבה מטומטמים יותר מכלתי, אביה ואימה" חזר לכפרו, נשא את הבחורה לאישה והם חיו באושר שנים ארוכות וטובות.
בסיפור זה רואים במפורש את היחסיות שבטפשות או חכמה. ברגע שהבחור ראה שיש טפשים מכלתו אביה ואימה, נחה דעתו. כנראה שזו סיבה נוספת לכך שסיפורי החכמים כל כך חביבים, הם גורמים לך להרגיש חכם בהשוואה אליהם.
כוח הדמיון
סיפורים רבים עוסקים בשגייה אחר דמיונות. כשם שהכפריים ניסו לשלות את בבואת הלבנה, כך ניסו חכמי חלם לכלוא את הבבואה בחבית על מנת שיוכלו לשלפה בעת הצורך. סיפורים כאלה על אנשים ש"חיים בסרט" מדברים לכולנו, מי מאיתנו לא מרגיש שהדמיון משתלט לו על התודעה. בעידן הפוסטמודרני של פייק ניוז ושל סרטים היסטוריים שעושים עם ההיסטוריה מה שמתחשק להם (ממזרים חסרי כבוד למשל שבו היהודים כביכול מנצחים את הנאצים) ובתוכניות ריאליטי מציגים מציאות מובנה כביכול טבעית, נושא זה אקטואלי ביותר. לכן נסיים עם סיפור נוסף של רבי נחמן מברסלב.
הפלומפ של רבי נחמן
"הפלומפ" (משאבת מים ידנית) איש אחד לא האמין שיש שדים הנקראים "לצים". הלך ברחוב והנה מישהו מוכר לו סוס. סוס של ארבע מאות זהובים תמורת מאה. מיהר האיש וקנה את הסוס. הלך איתו ברחוב, ראה אותו אדם ושאל כמה אתה רוצה על הסוס. ארבע מאות אמר האיש, הקונה כבר שלף את הכסף, אלא שאז חשב המוכר לעצמו, אם הוא מציע בכזו קלות ארבע מאות, אז בטח הסוס שווה שמונה מאות. מיד הקפיץ את המחיר לשמונה מאות. פגש אדם שרצה לקנות את הסוס בשמונה מאות, אלא שמיד חשב אם הוא מציע שמונה מאות, אז בטח הסוס יכול להימכר גם באלף שש מאות. וכך הכפיל את המחיר על כל קונה עד שהגיע לעשרת אלפים זהובים. אז הגיע אל המלך בעצמו שהציע לו עשרת אלפים במזומן, אבל מיד חשב אם המלך מציע בקלות כזו עשרת אלפים אז בטח הסוס יכול להימכר בעשרים אלף. המלך סרב. יצא האיש להשקות את הסוס על יד הפלומפ (משאבה). והנה הסוס קופץ לתוך הפלומפ. התחיל האיש לצעוק הסוס שלי! הסוס שלי! באו אנשים שאלו אותו מה הוא צועק, אמר להם "הסוס שלי היה כאן וקפץ לתוך הפלומפ" נתנו לו האנשים מכות. אז נרגע ולא ראה את הסוס יותר, אלא שאחרי שהלכו האנשים הסוס שוב הציץ מתוך הפלומפ. צעק האיש "הסוס שלי, הנה הוא". באו שוב אנשים והיכוהו. אז נרגע ולא ראה את הסוס, אלא שאחרי זמן מה שוב הסוס הציץ ושוב מכות ושוב רגיעה ושוב מציץ ושוב מכות וחוזר חלילה.
העולה מהסיפור הוא שכוח הדמיון מתעתע בנו בדיוק כמו באנשי חלם, ומה שמעיר אותנו מההזייה הן ה"מכות" התגובה החברתית הקשה לשגיונותינו.
לסיום סיפור שגם בו יש את מוטיב השגיונות וההתפכחות על ידי מכות. זהו סיפור על חכמי חלם שעשיתי לו עיבוד למחזה קצר אותו אני מתרגל עם תלמידים. הנה הוא. "המפקד של חכמי חלם"
עיבוד למחזה קצר. המפקד של חכמי חלם
קריין  : ביום בהיר וגם חמים, צעדו שמונה חכמים חלמאים.
לאן? לוורשה כמובן.
חכם א: חברים הרואים אתם את האגם?
חכם ב: כמובן, בואו נלך לרחוץ באגם.
קריין: הלכו החכמים, ורחצו במימי האגם הצוננים. כשסיימו לרחוץ את גופם, התלבשו על מנת להמשיך בדרכם.
חכם ג: חברי חכמי חלם, שמונה נכנסנו לאגם, והאגם מקום סכנה. הבה נתפקד.
חכם ד: קדימה פקוד אותנו.
חכם ג: אני אספור כובעים. (סופר) אחד,שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה שבעה. אוי לא! שמונה נכנסנו שבעה יצאנו.
חכם ד: אוי לא, אחד מאיתנו טבע, מסכנה האלמנה, מסכנים היתומים.
קריין: ישבו חכמי חלם ובכו. (עבר שם חכם אחד מעיר אחרת)
חכם אמיתי: חכמי חלם למה תבכו?
חכם ב: שמונה נכנסנו לאגם, שבעה יצאנו, האחד איננו, מסכנה האלמנה, מסכנים היתומים.
חכם אמיתי: וכי כך סופרים?
חכם ד: וכי איך סופרים.
חכם אמיתי : תנו לי מטבע ואלמדכם.
(כולם נותנים לו מטבע)
חכם אמיתי: הנה לפניכם ספוג טבול בצבע. טבלו אצבע אחת, ועשו עימה סימן על הקרטון.
(כולם טובלים אצבע בצבע, חכם ד טובל בטעות שתי אצבעות, מראה לקהל. ומסמן על הקרטון)
חכם אמיתי: להתראת חברים. (הולך)
קריין: אחד החכמים שתי אצבעותיו טבל, וזה גרם למניין להיות שוב מבולבל.
חכם ה: הבה ונספור את סימני הצבע. (סופר יוצא לו תשע) תשע!
חכם ד': תשע, כמה נפלא! שמונה נכנסנו תשעה יצאנו.
חכם ג: מזל טוב, מזל טוב חלמאים נולד לנו חלמאי חדש!
חכם ב: (מוציא יין ומחלק לחיים) לחיים, לחיים לכבוד החלמאי החדש.
קריין: כל אחד מהחלמאים שמח וגם רקד, לכבוד החלמאי שנולד.
עבר שם חכם מעיר אחרת ושאל בתמיהה.
חכם אמיתי: חלמאים לשמחה מה זו עושה?
חכם ו': שמונה נכנסנו לאגם, תשעה יצאנו. אנו שמחים לכבוד החלמאי החדש שנולד.
חכם אמיתי: וכי ככה סופרים?
חכם ה: כי איך סופרים?
חכם אמיתי: תיתנו לי מטבע כל אחד מכם ואני אלמדכם.
(כולם נותנים לו מטבע)
חכם אמיתי: וכעת, אקח את מקלי ואתן לכל אחד מכם מכה, כאשר תקבלו מכה תצעקו איי, נספר כמה איי היו ונדע כמה אתם.
קריין: הסתובב החכם ונתן מכה לכל אחד (מדגימים) אחרי שסיים את הסבב אמר.
חכם אמיתי: שמונה הייתם, שמונה נשארתם, אך כדי להיות בטוחים אכה אתכם שוב.
חכם ד: כן, הכה תכה למען נהיה בטוחים.
קריין: שוב היכה את החלמאים החכם, גם בשנית שמונה היה מספרם. הפעם הם היו בטוחים, שספרו נכון ולא התבלבלו, לחכם האמיתי כולם הודו.

 מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא





יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

איך מייצרים קומדיה יהודית-ארגז כלים

מורכבות ביחס היהדות לליצנים ובדחנים
הקומדיה היא עניין עתיק, כבר ביוון העתיקה היא הייתה מפותחת למדיי. איך התייחסו לכך חז"ל? רבים וביניהם חוקרי קומדיה כדוגמת אריה זקס ואחרים ציטטו את הנאמר בתהלים "ובמושב לצים לא ישב" אך ישנה כאן טעות נפוצה. "מושב לצים" או "זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי" של התהילים לא מדברים על בדחנות או הומור, אלא על מקום שריק לגמרי מתורה ואף לועג לתורה. כמאמר חז"ל פלישתים לצים היו- המתייחס לצחוק שעשו משמשון המובס ובאמצעותו מעם ישראל. (מסכת עבודה זרה דף יט) הגמרא במסכת תענית (דף כא)  מספרת על שני בדחנים עליהם הצביע אליהו הנביא ואמר לרבי יהושע שהם בני עולם הבא, רבי יהושע המופתע שאל אותם מה מעשיהם והם השיבו "כאשר אנו רואים אדם עצוב אנו משמחים אותו וכן אמרו שהם עושים שלום בין אנשים.
 יש לשים לב בכל מקום בו מוזכר המינוח "לצים" בחז"ל הוא שלילי, במינוח החיובי זה נקרא בדחנות. מה מבדיל אם כן בין הלץ לבדחן? על כך בהמשך. לא לפני שנזכיר שהפתגם העממי "הצחוק יפה לבריאות" מקורו בחז"ל (אבות דרבי נתן פרק ארבעים ואחד)
הקומדיה היוונית רומית וחז"ל
הקומדיה היוונית הידועה לנו בעיקר מהקומדיות של אריסטופאנס שהשתמרו, התאפיינה בסוג של מופעים פרוצים ביותר וחצופים ביותר, הלץ היווני היה לץ פורץ גבולות שעומד על הבמה ומפר כל נורמה. הקומדיות הוצגו בחגיגות האליליות של דיוניסוס. לפי אריה זקס מטרת הקומדיות הנ"ל הייתה לשחרר את העם היווני שהיה נתון לדיסוננס בין התרבות הפגאנית לתרבות העירונית המנומסת, פעם פעמיים בשנה רצו לשחרר אותם מהנורמות המקובלות. הקומדיה הרומית הייתה מעט מעודנת יותר והלכה לכיוון של קומדיות של טעויות, מפורסמת שבהן האחים מניכמוס, במקביל היו מופעי המימוס שכללו ליצנות ג'אגלינג עירום ואף הוצאות להורג "על הדרך" . חז"ל כמובן גינו את המימוסים בחריפות ואף הצביעו על יסודות אנטישמיים במופעים הללו. יחד עם זאת מצאו חז"ל לימוד זכות גם על המימוסים. ריש לקיש אמר (בראשית רבה פ א) צריכים אנו לחזיק טובה לאומות העולם שהם מכניסים מימוסין לבתי תאטראות שלהם וקרקסאות שלהם ומשחקים בהם שלא יהיו יושבים ומסיחין אלו באלו ויבואו לידי קטטה" כלומר רבי שמעון בן לקיש מצא במימוסים יסוד משכין שלום ומרגיע מתיחויות (כפי שאמרו גם הבדחנים ממסכת תענית שהם משכינים שלום)
הוודביל- האם זוהי הבדחנות הטהורה?
במשך זמן ארוך אני מנסה למקד את הגבול בין ליצנות לבדחנות. ההבנה מתבצעת באמצעות מקורות חז"ל ובאמצעות התבוננות בעבודותיהם של קומיקאים שנעדר מהם היסוד היצרי וגובר בהם היסוד השנון. המגמה התחילה במאה השבע עשרה עם ליצני הקרקס שפיתחו מסורת של ליצנות לכל המשפחה, ממופעי הקרקס התפתחו מופעי הוודביל- אותם מופעים לכל המשפחה שהיו נפוצים ברחבי ארצות הברית בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. הצנזורה במופעי וודביל הייתה חמורה מאוד. בדרן שהיה אומר מילה גסה על הבמה היה מורחק לצמיתות. טענה שאני מרבה לחזור עלי היא שהצנזורה והמגבלה הולידה הומור שנון במיוחד בעל אמצעים קומיים מגוונים מאוד. זהו בעצם המוטו של כל הבלוג שלי, הומור מצונזר הוא הומור איכותי ועשיר יותר. האמנים שצמחו בוודביל הם צ'ארלי צ'אפלין, באסטר קיטון, לורל והארדי ועוד, הדור השני שעדיין הושפע מהם השפעה ישירה (אם כי היה פחות שמרני) ג'רי לואיס ולואי דה פינס. מה שייחד את האמנים הללו הוא חיפוש אחרי סיטואציה קומית "טהורה". המצחיק הוא סיטואציה שיש בה חוסר התאמה, פער, הגזמה, הפרה של איזונים ועוד ועוד.
לא כל מה שעשו הקומיקאים הללו עומד בקריטריונים של תורה, אבל הכיוון שלהם היה הומור שמעורר בכל אחד את הילד שבו ואת האמפתיה שבו. החוקרת דניאלה קידר מסבירה שיש הומור שמעורר את החלקים האנושיים הלא תוקפניים במוח ויש הומור שמעורר דווקא את האגרסיות כגון הומור לעגני. פרופ' אריה סובר סקר את ארגז הכלים הקומי העשיר של אמני הוודביל בספרו המצויין "הומור"

מטרתי בבלוג זה ובסרטוני יוטיוב שאני מפיק היא להתחקות אחר ההומר החיובי, דרכי פעולתו וארגז הכלים שלו.
בימים בהם ההומור הולך ונהיה יותר ויותר וולגארי חשוב לי לשמר תרבות שהולכת ונשכחת. אני סבור שבעידן שבו מחפשים את הדרך היהודית ליצור דברים זו תהיה תרומה חשובה.
הסרטון הראשון עוסק בדמות הקומית כאאוטסיידר

הסרטון השני עוסק בעיקרון ההכפלה- עיקרון משותף לקומדיה וחשיבה יצירתית

הסרטון השלישי עוסק בעיקרון הפער

הסרטון הרביעי עוסק במשחקי מידע- מי יודע מה מתי?

הסרטון החמישי עוסק בליצנים משכיני שלום מהתלמוד הבבלי ועד צ'ארלי צ'אפלין והאחים מרקס 

תודה ל ניצוצות של קדושה  על הסיוע בהפקת הסרטונים
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

הכלי הישן שתמיד עובד- הסלפסטיק

תולדות הסלפסטיק
אחת הטכניקות שחוזרות על עצמן בקומדיות לאורך הדורות היא הסלפסטיק. מקורו של השם סלפסטיק הוא במופע הבובות הבריטי המסורתי, העתיק והוותיק "פאנץ' וג'ודי" מר פאנץ' מחזיק בידו מקל וחובט בכל מי שמרגיז אותו. זהו בעצם מקור השם סלפסטיק=מקל חובלים. בוודביל ואחריו בקומדיה האילמת הסלפסטיק שימש כאמצעי פשוט להצחקה ודבק ככינוי בכל הומור פיזי. החלקה על בננות, צבע שנשפך על מישהו וכמובן עוגות קצפת שעפות היישר לפרצופיהם של אנשים. בתחילה היו קומדיות שכל כולן סלפסטיק כמעט ללא מימד נוסף. בהמשך אמנים כמו באסטר קיטון, צ'ארלי צ'אפלין ולורל והארדי שכללו את הסלפסטיק והוסיפו לו מימדים נוספים. לורל והארדי שילבו את הסלפסטיק בתוך דמויות הא יוצלחים שלהם- הם גם השתמשו רבות במינוח נוסף שפרופ' אריה סובר  (בספרו המצויין "הצחוק") הבחין בו במחקריו, הדפורמציה. סלפסטיק שמשנה את הצורה. למשל פנים שמכוסות בבוץ, מכונית שמתפרקת- אלמנט חביב במיוחד על לורל והארדי, וכיוצא באלה. צ'אפלין כמובן השתמש בסלפסטיק כדי להעצים את דמות הנווד שלו. אותו מסכן דחוי שלא מוצא את מקומו בחברה, אפילו כשהוא בבית סוהר הוא נתקל ומפיל חפצים על הסובבים אותו.
מחקרים של צחוק
התעניינותי בחקר, במבנה ובהשפעה החברתית של קומדיות הביאו אותי למקד את לימודיי לתואר שני לכיוון זה. במסגרת זו קראתי כמה מאמרים מעניינים על הסלפטיק. חוקר בשם כריסטיאן ת'רון כתב ניתוח מרתק על הסלפסטיק. לדעתו הסלפסטיק באשר הוא מייצג התנגדות ולעג לתרבות הצריכה. תמציתה של תרבות הצריכה היא שאדם מקיף את עצמו בחפצים שלא בהכרח נחוצים לו. סצנות הסלפסטיק ממחישות מצב שבו החפצים הופכים לאוייביו של האדם במקום אוהביו. אני יכול להוסיף שמי שרוצה המחשה לדעה זו שיראה את הסרט the electric house   של באסטר קיטון. שם בית משוכלל מה שאנו קוראים היום "בית חכם" הופך לאימה.
אך ת'רון לוקח את הניתוח שלו צעד אחד קדימה. הוא טוען שצ'אפלין הביא את הסלפסטיק לדרגה גבוהה עוד יותר כאשר הוא מוציא חפצים מחוץ להקשרם. למשל בסרט "החטף שיק" משתמש בידית של גרמופון כדי לנשום מתחת למים. ב"הנער" הופך משפך לבקבוק תינוק וכן הלאה. ת'רון טוען שהשימוש השונה בחפצים הוא האנטי צריכה הגדול ביותר, הוא מציע אלטרנטיבה לתרבות ה"השתמש וזרוק".
הסלפסטיק לא מת
רבות הספידו את הסלפסטיק. בשנות ה40 היה עידן שבו קומדיות דיברו ודיברו, על מנת לבדל את עצמן מתרבות הסלפסטיק. אך שוב ושוב הסלפסטיק עשה קאמבק, בשנות החמישים והשישים בסרטיו של ג'רי לואיס, בשנות ה70 בסרטיו של לואי דה פינס (ראו סצנת המסטיקים המיתולוגית בסרט "עלילות רבי ז'אקוב) ובשנות השמונים בסדרת הסרטים שוברת הקופות "שכחו אותי בבית" שם הילד גובר על הגנבים בסצנות סלפסטיק מרהיבות. הם מחליקים על זפת, הכובע נשרף, דורכים על זכוכיות וכו' וכו'. בשנים האחרונות הסלפסטיק מככב בעיקר בסרטי האנימציה הממוחשבת. בולטים במיוחד "גשם של פלאפל" "סרט לגו" והסרט משולב האנימציה והשחקנים "פדינגטון הדוב". נראה שהסיבה לכך שהסלפסטיק אף פעם לא נעלם לגמרי היא מה שציין הנרי ברגסון בספרו "הצחוק". הוא כינה את הסלפסטיק "הנוקשות שבמכניות" והיה סבור שיש בו אלמנט קומי בסיסי במיוחד- חשיפת חולשתו של הגוף האנושי.
ארגז כלים
כיום מאוד פופולאריים כל מיני מדריכים של איך ל...איך לדפוק מסמר בקיר, איך להתקין מנורה, איך לקשט קיפולי סוכה וכו' וכו'  גם אני מצטרף לטרנד ובסיום כל פוסט אשתדל לתת כלים מעשיים למצחיקן המתחיל. ובכן: שלב\י סלפסטיק. בעדינות, בזהירות, בלי וולגאריות, אבל שלב סלפסטיק. אתה מכין הצגת ילדים? הגיבור שלך הולך בדרך, תן לו להחליק במעלה ההר, את בונה הצגה לנשים חרדיות (כבר ייעצתי לכמה הצגות שכאלה ותמיד זה עובד) תני לגיבורה הקומית שלך להפיל מערוך על שכנתה, כריטואל קבוע. בפעם השלישית כשהיא רק תתקרב למערוך הקהל יצחק. הגיע הזמן לשבור את הקיבעון של הסטנד אפ, אל תדברו על דברים מצחיקים, עשו דברים מצחיקים. תארו לכם סטנדאפיסט שתמיד כשהוא נכנס יסתבך עם החוטים של המיקרופון...


מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא